הפרעה זו היא סוג של הפרעת חרדה, וילדים החווים אותה עסוקים בדאגה תמידית מפני משהו שעלול להיות מזיק, מסוכן, שגוי או מלוכלך, או שהם מוטרדים לעיתים קרובות ממחשבות שדברים רעים עלולים לקרות.
עם הפרעת אובססיביות כפייתית, מחשבות מטרידות או מפחידות או תמונות מנטליות מסוימות הנקראות אובססיות, קופצות למוח הילד וגורמות לתגובה קשה. ילדים עם הפרעה זו עלולים לדאוג לגבי דברים שאינם פועלים "כפי שצריך". הם עשויים לדאוג שמא יאבדו דברים וחשים צורך לאסוף פריטים, למרות שהם אולי נראים חסרי תועלת לאנשים אחרים.
מאפייני הפרעת אובססיביות כפייתית
ילד עם הפרעה זו חש דחפים חזקים לעשות שוב ושוב דברים מסוימים באופן טקסי הנקרא התנהגות כפייתית, כדי לגרש את המחשבות המפחידות, להדוף משהו מפחיד או "להבטיח" שהדברים בטוחים, נקיים או נכונים באופן כלשהו.
יתכן שילדים אלו יתקשו להסביר את הסיבה לטקסים שלהם ויגידו שהם מבצעים אותם "רק בגלל ש…", אך באופן כללי, באמצעות ביצוע הטקס, הם מנסים להקל על חרדה. הם מבקשים לחוש בטוחים לחלוטין שמשהו רע לא יקרה, או שהם מבקשים להרגיש "בדיוק כמו שצריך".
הגורמים
המחקר האחרון הוביל מדענים להבין טוב יותר את אופי הפרעת אובססיביות כפייתית והגורמים האפשריים לה. מומחים מאמינים כי הפרעה זו קשורה לרמות של מוליך עצבי בשם סרוטונין. נוירוטרנסמיטרים הם כימיקלים הנושאים אותות במוח.
כשזרימת הסרוטונין חסומה, "מערכת האזעקה" של המוח מגיבה באופן שגוי של פירוש מידע. "אזעקות שווא" אלו גורמות בטעות לשידור הודעות סכנה. במקום שהמוח יסנן הודעות אלו, הנפש שוכנת עליהן, והילד חווה פחד וספק מציאותיים.
קיימות ראיות מדעיות חזקות כי הפרעת אובססיביות כפייתית נוטה לעבור במשפחה. לילדים רבים עם הפרעה זו יש בן משפחה אחד או יותר שגם לו יש הפרעה זו או הפרעות חרדה אחרות המושפעות מרמות הסרוטונין במוח. מסיבה זו, מדענים הגיעו למסקנה לפי הנטייה לפתח חוסר איזון סרוטונין שגורם להפרעה זו עלול לעבור בתורשה.
הנטייה הגנטית להפרעה זו אינה מחייבת את פיתוחה, אך קיים סיכוי חזק שאולי היא תעבור בתורשה אל הילד. לעיתים מחלה או אירוע חיים כלשהו שגורם ללחץ אחר, עלול לעורר את תסמיני ההפרעה בקרב ילד עם נטיה גנטית לפתח אותה.
התנהגויות נפוצות של ילדים עם הפרעה אובססיבית כפייתית
הפרעה זו עלולה להקשות על חיי היומיום של ילד המושפע מהמצב ובני משפחתו. ההתנהגויות כרורות במידה רבה של זמן ואנרגיה, ולכן קשה יותר להשלים משימות כגון שיעורי בית או מטלות אחרות וליהנות מהחיים. בנוסף, בשל תחושת התסכול או האשמה של הילד על שאינו מסוגל לשלוט במחשבותיו או במעשיו.
ילדים עם הפרעת אובססיביות כפייתית עלולים אף לסבול מדימוי עצמי נמוך, מבושה או מבוכה על מחשבותיהם ותחושותיהם, שכן הם מבינים בדרך כלל שהפחדים או הטקסים שלהם אינם מציאותיים, או שהטקסים שלהם אינם מציאותיים.
האובססיות וההתנהגויות הנפוצות ביותר בקרב ילדים ובני נוער עם הפרעה זו כוללות:
- פחד מלכלוך או חיידקים.
- צורך בסימטריה, סדר ודיוק.
- עיסוק כפייתי במספרי מזל ומספרים חסרי מזל.
- מחשבות אגרסיביות.
- פחד מפני מחלה או פגיעה לעצמו או לבני משפחתו.
- עיסוק הפעלה כפייתית של פריטים ביתיים.
- שמיעה פולשנית של צלילים או מילים שאינם קיימים במציאות.
- טיפוח טקסים, כולל שטיפת ידיים, מקלחות וצחצוח שיניים בתדירות מוגזמת.
- חזרה על טקסים, כולל הליכה לצד פתחים, צורך לעבור דרך חללים באופן מיוחד, או קריאה חוזרת של טקסטים, מחיקה וכתיבה מחדש בתדירות מוגזמת.
- טקסים לביטול קשר עם אדם או אובייקט "מזוהם".
- אגירת חפצים חסרי ערך.
- טקסי ניקוי הקשורים לבית או לפריטים אחרים.
טיפול בהפרעת אובססיביות כפייתית
הטיפולים המוצלחים ביותר לילדים עם הפרעה זו הם טיפול התנהגותי וטיפול תרופתי. טיפול התנהגותי, הידוע כטיפול קוגנטיבי התנהגותי (CBT), מסייע לילדים ללמוד לשנות את מחשבותיהם ורגשותיהם באמצעות שינוי ההתנהגות.
הטיפול כרוך בחשיפה הדרגתית של ילדים לפחדים שלהם, ביצוע הסכם שלא לקיים טקסים, כדי לסייע להם להכיר בכך שהחרדה אינה מופחתת בסופו של דבר, וכי שום תוצאה הרת אסון לא תתרחש.
כדי שהחשיפה תצליח, היא חייבת להיות משולבת עם מניעת תגובה, שבה הטקסים או ההתנהגויות של הילד נמנעות ונחסמות. לדוגמה, ילד שפוחד מלכלוך חייב להישאר במגע עם אובייקט מלוכלך, ואסור לו לשטוף את עצמו שוב ושוב.
ילדים רבים משתפרים באופן משמעותי עם טיפול התנהגותי לבד, בעוד שאחרים זקוקים לשילוב הטיפול עם טיפול תרופתי. הטיפול מסייע לילד ולבני משפחתו ללמוד שיטות להתמודדות עם תסמיני ההפרעה, והתרופות, כגון מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI), מפחיתות את הדחף לבצע טקסים.